מאות רבות של מחקרים מדעיים שנערכו ברחבי תבל, הגיעו למסקנה זהה: הוספת פלואור למי השתייה לא זו בלבד שאינה מונעת עששת, אלא אף מסכנת את בריאותו ואיכות חייו של המשתמש. מחקרים אחרים מצאו קשר נסיבתי בין שתיית מים מופלרים להרעלת עופרת, אלצהיימר, סרטן ומומים מולדים אחרים. לאור מימצאים קשים אלה, מפתיעה ובעיקר מדאיגה החלטת משרד הבריאות על הפלרת מי השתייה של מדינת ישראל, החל ממאי 2001.

בגיליון ירוק כחול לבן 27 (אוגוסט 99) פורסם מאמרי על הפלואוריד, השפעותיו והסיכונים הנשקפים ממנו לבריאותנו. בין היתר, התייחסתי לבדיקות ריכוזי פלואוריד שערכתי במי שתייה. התוצאות הראו כי במים שעברו תהליך הפלרה (הוספת תרכובת פלואוריד), נמדדו תנודות גדולות ביותר בריכוזי יון הפלואוריד שבהם, ואילו במקורות מים שלא הופלרו, נמדדו ריכוזים נמוכים ואחידים.

בהסתמך על תוצאות המדידות, יחד עם ניסיוני בשטח התרופות והטוקסיקולוגיה, גיבשתי דעה נחרצת נגד הוספת פלואור למי השתייה, בעיקר בגלל הסכנה במתן מינון-יתר, בלי כל אפשרות לבקרה על הכמות הכללית הנכנסת לגוף, מכל המקורות האפשריים. חשוב מאוד לזכור, כי הפער בין כמות מועילה וכמות רעילה, הוא גבולי ביותר.

הפלואור הוא יסוד כימי נפוץ בטבע, ומדורג במקום ה-13 בשכיחותו בין היסודות שבקרום האדמה. הוא פעיל מאוד מבחינת כימית ונחשב רעיל ביותר. לפי הספרות המקצועית, הפלואור משפיע על אנזימים בגוף. לעיתים הוא משמש כזרז ולעיתים כמעכב. רעילותו גבוהה יותר בתנאי תזונה לא נכונה, בקרב אלו שהמערכת החיסונית
שלהם פגועה וחולים הסובלים מסוכרת, ממחלות כליות ועוד.

רעיון ההפלרה נולד בשנת 1916, כשרופא שיניים מקולורדו, ד"ר פרדריק מקיי, הבחין בכתמים על שיניהם של רבים ממטופליו. הוא בדק ומצא, כי הגורם לכך הוא חומר הנמצא במי השתייה. הוא גם גילה שהשיניים המוכתמות, עמידות יותר בפני עששת. ב-1931 זיהו מדענים את החומר הלא-מוכר כפלואוריד.

גם אם נתייחס לפלואוריד כתרופה נגד עששת (קביעה שתקפותה המדעית מוטלת בספק), הרי קיימת שונות גדולה ביותר בדרגת החשיפה של אנשים שונים לפלואוריד, בעיקר כפועל יוצא של כמות המים שכל אחד שותה. ההפרשים עשויים להגיע למאות אחוזים. לדוגמה: אנשים העוסקים בפעילות גופנית מאומצת, ילדים בטיולים, קייטנות, ספורטאים, ואפילו אנשים הלוקחים תוספת פלואוריד (בטבליות או בטיפות), ייחשפו למינונים גבוהים ומסוכנים של חומר זה.

על רקע זה הופתעתי לקרוא בגיליון ירוק כחול לבן 31 (אפריל-מאי 2000), על החלטת משרד הבריאות להתחיל בהפלרה כלל-ארצית של מי השתייה, החל מחודש מאי 2001. חברת מקורות כבר נמצאת בשלב מתקדם לקראת יישום ההחלטה. דומה הדבר לאספקה של תרופה לציבור הרחב במינון אקראי, תוך שלילת זכותו הבסיסית של האזרח להתנגד לקבלת 'הטיפול'.

לאנשים הרגישים לתרופות, כימיקלים ומזונות שונים, שמורה תמיד הזכות להימנע מנטילת התרופה או המזון המזיק. לעומת זאת, במקרה של הפלרת כלל מי השתייה, מעטים בלבד יודעים על קיומן של תופעות-לוואי אפשריות, וגם אם ידעו, יקשה עליהם להימנע מהשימוש בהם. עודפי הפלואורידים ישיגו אותם, אם לא במי השתייה אז במי הבישול. גם אם יתנזרו כליל ממי ברז, או אף יתקינו מיתקן לטיהור מי השתייה ממלחים, יספוג גופם פלואוריד מהירקות שאולי הושקו במים מופלרים, או מבשר העוף שלגם מים אלה במשך כל ימי חייו.

התוצאה עלולה במקרים מסוימים לגרום לפגיעה בבריאות ובאיכות החיים של המשתמש. דרגת החומרה תלויה בכמות הפלואוריד שנכנס לגוף ובמידת הרגישות אליו.


 

מיתוס ללא ביסוס

עיון במאמרים הרבים והחדשים שהתפרסמו לאחרונה בירחונים מקצועיים וכלליים, מעלה נתון מפתיע: כ-95% מאנשי-המקצוע שהתבטאו בנושא, מתנגדים להפלרת מי השתייה. התנגדות זאת מבוססת על מחקרים שבוצעו על-ידי מדענים בעלי שם עולמי בשטח הרפואה הכללית, רפואת שיניים, ביולוגיה, סביבה, ומים.

לדעת מדעני NPWA (האגודה הבריטית הלאומית למים), הקביעה ולפיה פלואוריד מסייע במניעת עששת, היא מיתוס שאין לו ביסוס מדעי הולם. הם מציינים, כי פלואוריד רעיל יותר מעופרת ומעט פחות רעיל מארסן. לחיזוק הם מצטטים מאמרים מדעיים שהופיעו בירחונים מכובדים, בהם נקבע כי "הפלרת המים מסוכנת לבני-אדם ולבעלי-חיים". בנוסף, הם מספקים רשימה של 19 גופי מחקר בריטיים המתנגדים להפלרה.

ב-1997 הצטרפו למתנגדים גם מדעני ומומחי EPA (הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה). הם קיבלו החלטה פה אחד נגד שימוש בפלואורידים.

ד"ר הרדי לימבק, יועץ בכיר לאיגוד הקנדי לרפואת שיניים, רואה בהפלרה סכנה לבריאות הציבור. בראיון לביטאון מקצועי הוא מזהיר: "הפלואוריד עלול להרוס את העצמות, את השיניים ולהזיק לבריאותנו בכלל".

הסימנים הראשונים של הרעלת פלואוריד, הם כתמים צהובים בהירים וחומים על השיניים (פלורוזיס). ד"ר לימבק טוען, כי אצל רוב הילדים בטיפולו נראים סימנים אלו. הוא מזהיר הורים שלא לצחצח את שיני ילדיהם הפעוטים (מתחת לגיל שלוש) במשחות המכילות פלואור, לא להשקותם במים שהופלרו ולעולם לא להשתמש במים מופלרים להכנת מזון תינוקות.

ד"ר לימבק מדגיש את העובדה שרק מחצית מכמות הפלואוריד שאנחנו סופגים אל גופנו מופרשת מהגוף, בעיקר דרך השתן (כל עוד הכליות מתפקדות), היתר מצטבר עם השנים בעיקר בעצמות (מעל 90%). הוא, כמובן, תומך ללא סייג במימצאי המחקרים האחרונים, שהפלרה אינה מונעת עששת.



 

יותר פלואוריד, יותר עששת

רופא שיניים אחר, ד"ר ג'ון קולקון מאוניברסיטת אוקלנד, ניו-זילנד, ערך מחקר השוואתי בנושא שכיחות עששת בין ילדים שהתגוררו באזורים שמי השתייה שלהם הופלרו, לבין ילדים ששתו מים ללא פלואוריד. התוצאות המפתיעות לכאורה מצביעות על שכיחות נמוכה יותר של עששת במקומות בהם לא בוצעה הפלרה. במחקר נבחנה שאלה נוספת: האם הפלרה של המים הביאה לירידה בשכיחות העששת לעומת התקופה הקודמת באותו אזור.

התוצאה: באזורים ללא הפלרה הייתה ירידה גדולה יותר בשכיחות העששת. שיניהם של ילדים בני 12-13 באזורים ללא הפלרה היו במצב טוב יותר, בהשוואה לאלו של בני-גילם באזורים מופלרים.

סטטיסטית, הירידה בשכיחות העששת החלה לפני שהוחל בהפלרת המים. ד"ר קולקון מייחס זאת לשיפור ברמת החיים, למזון עשיר בסידן ולאכילת פירות וירקות טריים. שינוי זה בהרגלי התזונה החל לפני השימוש בפלואורידים. לטענתו, הפלואוריד המצטבר בעצמות עלול להחליש אותן, אם כי הדעה הרווחת היא שהריכוז הנמצא במים שהופלרו נמוך מכדי לפגוע בריקמת העצם. בשנות ה-80 ערכו מדענים מפינלנד מחקר בעיר קופיו, אחרי עשר שנים בהן הופלרו מי השתייה שלה במינונים 'בטוחים'.

המימצאים: כמויות גדולות מאוד של פלואורידים בעצמות, במיוחד בקרב הסובלים מאוסטופורוזיס ואנשים הסובלים מתיפקוד כליות לקוי. לאור מימצאי המחקר הופסקה הפלרת המים בכל המדינה.

שברים כתוצאה מהצטברות פלואורידים בעצמות, אינה הצרה היחידה. ישנם מחקרים שמייחסים לפלואורידים, אפילו במינונים נמוכים, גרימת סרטן העצמות, במיוחד בקרב בנים בגילאים 19-9. משרד שלושה עד שבעה, באזורים בהם בוצעה הפלרה לעומת אזורים אחרים.

בדנמרק חל איסור על הפלרת המים. מסקירת מספר רב של מקורות מדעיים שערכה הסוכנות הדנית הלאומית לשמירת הסביבה, עולה כי חשיפה ממושכת לכמויות קטנות של פלואוריד הביאה לירידה בתיפקודי כליות.

בשוודיה נדחתה ההפלרה על-פי המלצה של ועדה מיוחדת לנושא, שבין היתר הצדיקה את התנגדותה על בסיס חוסר ידע מספיק על השפעת הפלואוריד בחשיפה מתמשכת.

הולנד אסרה להפליר את מי השתייה שלה, לאחר שקבוצה של רופאים הציגו נתונים על פגיעתו של הפלואוריד במערכת העצבים ובמערכת העיכול.

מומחים ממדינות כגון אוסטרליה, בריטניה, קנדה, סרי-לנקה, יוון, מלטה, ספרד, הונגריה והודו, מדווחים כי אין כל קשר בין הפלרת המים ועששת. אדרבה, לא אחת היחס בין השניים הפוך - יותר פלואוריד, יותר עששת.
צוות חוקרים הודי בראשותו של פרופסור תאוטיה, ערך סטטיסטיקה של בריאות השיניים בקרב 400 אלף ילדים, ומצא ששכיחות העששת עולה ביחס ישיר לחשיפה ממושכת לפלואורידים. מסקנתם: עששת השיניים היא בעיקר תוצאה של מחסור בסידן וחשיפת-יתר לפלואוריד.



 

עופרת ודלקת עורקים

במחקר שערך פרופ' רוג'ר מאסטרס ממכללת דרטמוט, במדינת מסצ'וסטס, ארצות-הברית, נבדק הקשר בין הפלרת מים וערכים גבוהים של עופרת בדמם של ילדים. זאת, לאור ההנחה כי סיליקו-פלואורידים עלולים להגביר את ספיגת העופרת בגוף (יון הפלואוריד מוסף למים בתרכובות שונות. הנפוצות ביותר הן מלח סודיום פלואוריד או התרכובת סיליקו-פלואוריד).

המחקר, בו נטלו חלק כ-280 אלף ילדים, נעשה ב-30 ערים שמי השתייה שלהן מחוטאים בעזרת סיליקו-פלואוריד וב-30 ערים ללא הפלרה או המשתמשים בסודיום פלואוריד. כידוע, עופרת היא מתכת רעילה ביותר ומשפיעה על יכולת הלמידה, היפראקטיביות ואלימות.

מסקנת החוקרים: פלואורידים הנמצאים בשימוש רחב בהפלרת מים, הם הגורם לכמות הגבוהה של עופרת בדמם של הילדים (פי שתיים מהרגיל).

ד"ר רוברט קארטון, לשעבר מדען בסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה, מצהיר שחשיפה למים מופלרים עלולה לגרום דלקת פרקים (ארטריטיס) אצל חלק גדול של האוכלוסייה, הרבה לפני גיל ההזדקנות. הצהרתו זו מבוססת על בסיס הנתונים של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות-הברית.

חוקרי בית-הספר לרפואה בטוקיו, ערכו מחקר בנושא הקשר בין הפלרה להולדת ילדים עם תסמונת דאון. להערכתם, מספר התינוקות בעלי תסמונת דאון באזורים שמימיהם הופלרו, עומד על אלפים בכל שנה. מאמרים נוספים משנות ה-60, של מדען אמריקני בשם רפפורט, הצביעו אף הם על קשר בין סינדרום דאון וחשיפה של נשים בהריון למים שעברו הפלרה.



 

השלכות קשות

ניתן להביא עוד ועוד ציטוטים מהספרות המקצועית בנושא. על-מנת לקצר, אציין שיש חוקרים המוצאים קשר נסיבתי בין חשיפה ממושכת לפלואורידים לבין שכיחות מחלת אלצהיימר, מקרי סרטן ומומים מולדים שונים. ככלל, ניתן לומר שיש הצטברות של מידע מדעי מבוסס, המצביע על הסיכון הגבוה בהפלרת מי השתיה.

לאור האמור לעיל, הדעה שהייתה מקובלת בעבר כי פלואורידים מסייעים במניעת עששת, אינה עומדת במבחן המציאות והמימצאים החדשים. אלה מצביעים על חוסר תועלת במקרה הטוב, ונזקים לשיניים במקרה הרע.

גם אם נתעלם לרגע ממימצאים אלו, קיים מידע רב המצביע על נזקים בריאותיים קשים העלולים להיגרם מחשיפה לא-מבוקרת לפלואורידים. מבחינת זכויות האזרח, מתן פלואורידים באמצאות מי השתייה כמוה ככפיית טיפול רפואי אחיד על אוכלוסייה שלמה, תוך שלילת זכותו של הפרט להימנע מכך.

משרד הבריאות צריך לחזור ולבדוק את עמדתו בנושא. לא ניתן לבסס החלטות בעלות השלכות קשות כל-כך, על מחקר מצומצם שבוצע בארץ על ילדים מטבריה ואילת. ראוי להתיחס לקביעתו של פרופ' אלברט שץ, מדען בעל שיעור-קומה עולמי (חתן פרס נובל לרפואה על גילוי הסטרפטומיצין), ולפיה "ההפלרה היא תרגיל ההונאה הגדול ביותר שנעשה מאז ומעולם על המספר הגדול ביותר של אנשים".

בתקווה שמה שקרה עד היום לא גרם נזק בלתי-הפיך, חייבים מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות לשקול בכובד-ראש את הניסיון הרב שהצטבר בעולם ב-50 שנות הפלרה, ולהציל מה שניתן. די לנו בנזק שגורמים חומרי הדברה על בסיס פלואורידים.


* הכותבת הנה יועצת לבריאות תעשייתית וטוקסיקולוגיה. מראי מקום מדויקים של המאמרים שנזכרו ניתן לקבל במערכת